1. בפני תביעה שטרית בגין 10 שיקים: שניים ע"ס 200 ש"ח, שבעה ע"ס 1,000 ש"ח ושיק נוסף ע"ס 1,020 ש"ח, מועדי פירעונם החל מ-28.4.10 ועד 28.1.11.
השיקים נמשכו ע"י הנתבע והוגשו לביצוע, לאחר שחוללו מחמת הוראת ביטול. בהסכמת התובע ניתנה לנתבע רשות להתגונן ותצהיר התנגדותו הפך לכתב הגנה.
בהתאם לתקנה 214 ט"ז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד, יהיה פסק הדין שלהלן מנומק בתמציתיות.
2. בכתב הגנתו (תצהיר התנגדות), טען הנתבע כי השיקים נמסרו על ידו לחברת אלטנטיוויזיה (להלן: "החברה") בעקבות הסכם לקבלת שירות צלחת לווין מיום 9.3.10. לטענת הנתבע, בתאריך 23.3.10, לאחר שראה שאינו מקבל שירות ולאור תקלות וחוסר שביעות רצון מהבטחות החברה לתקנן, ביקש לבטל את ההתקשרות עם הנתבעת. התובע טען כי משפניותיו לחברה לא נענו, הגיש נגדה תביעה לביהמ"ש לתביעות קטנות.
התובע טען לכישלון תמורה מלא והוסיף כי התובע אינו אוחז כשורה ואינו תם לב, שכן ידע שהחברה לא סיפקה תמורה. התובע טען כי כנגד החברה עומדות מאז 4/10, 73 תביעות, נערך עליה תחקיר בטלויזיה והיא אף נמצאת בחקירה של משרד התמ"ת. לטענת הנתבע החברה מנצלת אזרחים זקנים דוברי רוסית.
בתצהירו ועדותו הוסיף הנתבע טענות חדשות כגון שביקש כי על השיקים תוטבע חותמת החברה, אולם בניגוד לדברים שנאמרו לו, מסרה החברה את השיקים לתובע. וכן כי פרטי התובע אינם מופיעים על גבי השיקים.
כן הוסיף הנתבע כי לפי גרסת התובע השיקים התקבלו אצלו במועד שקדם לביצוע העסקה עם הנתבע, דבר המעיד לטענתו של הנתבע, על חוסר תום לבו של התובע. הנתבע טען כי התובע לא נתן ערך בעד השיקים וכי אינו תם לב גם נוכח היכרותו את החברה ובעליה.
3. לטענת התובע קיבל את השיקים מהחברה אשר רכשה ממנו ציוד ומחשבים ונהגה לשלם לו בשיקים של לקוחותיה. התובע טען כי השיקים נמסרו לו ע"י החברה ביום 14.3.10 והוצאה כנגדם באותו יום קבלה אשר צורפה לתצהירו.
התובע הבהיר כי התמורה בעד השיקים לא התייחסה לעסקה מסוימת, אלא השיקים הועברו אליו כחלק מהתנהלות מסחרית שוטפת בינו לבין החברה אשר הייתה רוכשת ממנו ציוד. התובע צרף חשבוניות שהופקו לחברה על מנת להצביע על עסקאות שבוצעו עימה בסמוך לקבלת השיקים.
התובע צרף את פסק הדין שניתן בתביעה שהגיש הנתבע כנגד החברה ובתביעה שכנגד שהגישה החברה כנגד התובע ועל פיו חויב הנתבע לשלם לחברה 4,500 ש"ח ולהחזיר לה את הציוד שקיבל.
בתאריך 27.12.12 נחקרו הצדדים על תצהיריהם.
דיון
:
4. כבר בתחילה אציין כי יש לקבל את טענת התובע כי אין להתייחס למסמכים שצורפו לתצהיר הנתבע ואשר הנתבע לא גילה אותם עד להגשת תצהירו.
בהתאם לתקנה 214 ח' (ג) לתקנות, במקרה שבעל דין אינו מצרף לכתבי טענותיו מסמכים כנדרש בתקנה 214 ח' (ב), תחול תקנה 114 א' לתקנות, על פיה לא יהיה רשאי להגיש את המסמך כראיה מטעמו אלא ברשות ביהמ"ש ולאחר שביהמ"ש נכח כי לבעל הדין היה הצדק סביר למחדלו. למרות ההחלטה מיום 23.5.12 על פיה היו אמורים הצדדים לנהוג בהתאם להוראות פרק ט"ז 1 לתקנות, לא הגיש הנתבע תצהיר גילוי מסמכים. בדיון מיום 14.10.12, אף הצהיר ב"כ הנתבע מפורשות כי אין ברשות הנתבע מסמכים נוספים מעבר לאלו שצורפו להתנגדותו ומלבד ההסכם. אציין כי בניגוד לטענת ב"כ הנתבע, הרי שהתובע הגיש עוד ביום 10.10.12 תצהיר גילוי מסמכים מטעמו.
לאור האמור, למעט ההסכם וכן פסק הדין שצורף (אליו ממילא יכול היה הנתבע להפנות בסיכומיו), לא רשאי היה הנתבע להגיש מסמכים שלא צורפו להתנגדות בעבר ולא גולו על ידו לאחר מתן הרשות להתגונן, כנדרש בתקנות.
5. לגופם של דברים - ההלכה היא כי נטל ההוכחה מוטל על מושך השטר להוכיח טענות הגנה כנגד האוחז בשטר. רק אם מוכיח המושך כי עומדת לו טענת הגנה, יעבור הנטל אל התובע האוחז בשטר:
"הנתבע חייב להוכיח את התרמית המשמשת לו הגנה ועד שלא הוכיח עומדת לתובע החזקה על אחיזה כשרה. רק אם הוכחה הגנת הנתבע, קם נטל השכנוע המוטל על התובע והוא חייב להוכיח שלאחר מכן ניתן בתום לב ערך בעד השטר" (ראה זוסמן "דיני שטרות" מהדורה שישית עמ' 259-261).
כלומר, על הנתבע היה להוכיח תחילה את כישלון עסקת היסוד בגינה נמשכו השיקים על ידו. רק אם היה מוכיח כישלון תמורה ביחס לעסקה עם החברה, היה נדרש לבחון אחיזתו של התובע והאם הוא זכאי להיפרע, למרות כישלון התמורה.
במקרה דנן,
לא הוכיח התובע את טענתו כי העסקה בגינה נמשכו השיקים
נכשלה. המדובר היה בעסקה לאספקת ציוד ושירות טכני. ע"פ ההסכם שצרף התובע, התחייב התובע לשלם סך 9,020 ש"ח, בגין אספקת ציוד, כשבנוסף התחייב לשלם לחברה תשלומים נוספים בגין מתן שירותים. התובע לא טען כי הציוד לא סופק לו, אלא רק כי נתגלו תקלות אשר לא תוקנו ע"י החברה. גם אם היה מקום לבחינת הטענות במישור החוזי מול החברה, הרי בהיבט השטרי, אין המדובר בכישלון תמורה
קצוב. לפיכך, גם אם הייתה הטענה מוכחת, לא היה בה משום הגנה.
זאת ועוד, התובע הסתפק בהצהרתו בדבר כישלון התמורה ובפניותיו לחברה, אך לא המציא כל עדות נוספת מטעמו ואף לא ביקש לזמן את נציג החברה, על מנת שיעיד בעניין. מפסק הדין בת"ק 16364-04-11 עולה כי התביעה שהגיש התובע כנגד החברה לא התקבלה והוא אף חויב לשלם לה סך של 4,500 ש"ח ולהחזיר לה את הציוד. לפיכך ולאור הסכם פשרה זה, אין כל ראיה שתתמוך בטענתו של התובע כי התמורה נכשלה. נהפוך הוא, הגם שמדובר בהסכם פשרה,
הרי לכאורה, לא התקבלה תביעת התובע שם.